על אדיבותם של העיוורים: כמה מילים על הנגשת המרחב

השבוע בדרך לעבודה פנה אל בן זוגי עיוור בבקשה שיעזור לו להוציא כסף מכספומט. למרות הלחץ של הבוקר הוא נענה לבקשתו, רק כדי לראות שאין באפשרותו להוציא כסף עקב משיכת יתר. העיוור הנבוך התנצל ואמר שהכל הלך לו למילוי צרכיו הבסיסיים ושהוא זקוק לכסף כדי לקנות ירקות. בן זוגי נתן לו את הכסף הדרוש אך ידע כי עזרה מיידית זו, למרות חשיבותה, אין מספקת מענה לשורש הבעיה. יש צורך בשינוי מהותי שיאפשר לכל מי שסובל ממגבלה כזאת או אחרת לחיות בכבוד הראוי ולא להזדקק לעזרת זרים. חוסר האונים של שני הצדדים במצב הזה הזכיר לי את השיר של ויסלבה שימבורסקה "אדיבותם של העיוורים":

משורר קורא שירים לפני קהל של עיוורים.

הוא לא שיער כי הדבר קשה כל כך קולו רועד. ידיו רועדות.

הוא חש כי כל משפט עומד כאן במבחן החשך.

יהיה עליו להסתדר בכוחות עצמו ללא אורות וצבעים.

הרפתקה מסכנת בשביל הכוכבים שבשיריו,

בשביל עמוד השחר, הקשת, העננים, הניאונים, הירח,

הדג הכסוף כל-כך עד עתה מתחת למים והנץ בדומיית השמים הגבוהים.

הוא קורא - כי מאוחר מדי לא לקרא - על נער במקטורן צהוב

על כר דשא ירוק, על גגות אדומים בעמק שאפשר למנותם,

על ספרות שנעות על גופיות השחקנים ועל האלמונית הערומה בדלת הפתוחה קמעה.

רוצה היה לעבור בשתיקה - גם אם זה בלתי אפשרי - על כל אותם קדושים בתקרת הקתדרלה,

על עדשת המיקרוסקופ הזאת וקרן האור בטבעת, והמסכים והמראות והאלבום עם התמונות.

אבל מה רבה אדיבותם של העיוורים. מה רבה סלחנותם, גדלות נפשם.

הם מאזינים, מחייכים, מוחאים כפים.

אחד מהם אפילו נגש עם ספר פתוח במהופך ומבקש חתימה שאין הוא יכול לראות.

שימבורסקה מצליחה לראות מעבר למגבלה. היא רואה את האדם שנהנה מסיטואציה ומשיר שאף שאינו יכול להבין עד הסוף, הוא רואה את המשורר ואת המילים שעליהם עמל, הגם שעולמו נע בין גווני החושך. אך מה עם אדיבותנו שלנו, האם אנו מבינים את חייהם של בעלי מוגבלויות? לעיתים ההרגשה היא שאנו אלה בעלי המוגבלות העיוורים לקשיהם.

בשבוע שבו חוק הבא לתקן עוול ולהשוות את קצבאות הנכות לשכר המינימום עובר בקריאה טרומית בחריקת שיניים, נראה כי איננו מבינים לעומק את חייהם וקשייהם של בעלי מוגבלויות. הסתכלות על המרחב הציבורי העוטף אותנו מגלה כי המרחב איננו מכיל אותם ולא מותאם לצרכיהם. אי-התאמת המרחב משפיעה לא רק עליהם אלא גם עלינו, שכן כבר נאמר שרחוק מהעין – רחוק מהלב. השוואת הקצבה החודשית הניתנת לבעלי המוגבלויות מגלמת בתוכה לא רק הטבות כספיות אלא גם אפשרויות פיזיות: אפשרות לצאת החוצה ליהנות מכוס קפה, לשמוע הרצאה, לקנות ירקות בשוק וגלידה בים. ככל שתהיה לנכים ובעלי המוגבלויות אפשרויות רבות יותר לצאת ולהיות חלק מאיתנו, כך גם המרחב יתאים עצמו אליהם ויגלה את האדיבות שהם מגלים כלפינו.

אמנם אין באפשרותנו למנוע את הקשיים הכרוכים בלהיות בעל מוגבלות בעולם שדורש מושלמות בלתי ניתנת להשגה, אך אנו יכולים להקל עליהם ולהיות להם כתף על-ידי הנגשת מרחב המחייה בו אנו מתנהלים, הן מבחינה פיזית וכספית. האדיבות לא צריכה לנבוע מרחמים, אלא מתוך האמונה הבסיסית שכולנו זכאים למרחב בטוח ומכיל שבו אנו יכולים להתפתח ולגדול מבלי להיות מנודים עקב מגבלות שונות.

"אדיבותם של העיוורים" מתוך, רגע- מבחר שירים,

מימהמו?

רגע: מבחר שירים / ויסלבה שימבורסקה

תרגום: דוד וינפלד

הוצאת כרמל- ירושלים, 2012.