הדברים כפשוטם: הצל של גופו של העגלון / פטר וייס

כשאני מנסה לסווג את הספר "הצל של עגלו של העגלון" מאת פטר וייס אני חושבת על שילוב של "מחכים לגודו" עם ריאליזם מפורט המתובל בקצת זרם התודעה. וייס אינו מרחם על הקוראים ומתחיל את הסיפור כשהדובר מתאר את מה שהוא רואה באותו רגע. עד לסוף הסיפור איננו יודעים מיהו ומה מעשיו, אך הוא מספק מידע מפורט על המתרחש סביבו בפנסיון הכפרי בו הוא מתגורר יחד עם עוד אנשים.

אחד מהדברים הקשים בספרות הוא לכתוב תיאורים מפורטים לפרטי פרטים מבלי לגרום לקורא לאבד עניין, אך וייס מצליח להתגבר על כך בהצלחה רבה. למרות המונוטוניות המצופה התיאורים אינם משעממים, אלא מצליחים להעביר את התנועתיות הלא מודעת של בני האדם. כשהמספר מתאר את האופן בו אורחי הפנסיון מחזיקים את הצלחת שלהם, אין זו רשימת מכולת, אלא ישנן הבחנות עדינות של התנועות והתזוזות המאפיינות את כל אחת מהדמויות המתגוררות בפנסיון. התיאורים המפורטים והייחודיים של כל אחת מהדמויות עומד בניגוד מוחלט לעובדה שלאורך כל הספר המספר מתייחס לחבריו דרך פועלם (החצרן, החייט, הדוקטור), ולא דרך שמם הפרטי. ההמנעות של המספר משימוש בשמות פרטיים והעובדה שתיאורי האירועים המובאים לרוב אינם מתארים אותו עצמו גורמות לתחושת ריחוק. המספר נמצא ואינו נמצא בו זמנית. וייס מדגיש את רצון הבריחה כשהוא מתאר כיצד המספר אוהב לזרות מלח לתוך עיניו, דבר הגורם לו לראייה מטושטשת ודמעות, דרכן הוא רואה את חדרו בצורה שונה בכל פעם. העובדה שהדרך היחידה בה הוא מצליח לברוח היא בעזרת המלח מעידה יותר מכל על הרגשת חוסר האונים. הרגשה זו מקבלת משמעות כשמבינים שהספר נכתב ב-1960, בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

דבר מיוחד בספר הוא העובדה שהוא מערער על הרעיון הרווח שהספרות נועדה לכתוב על הדברים החשובים באמת. בספר הוא אינו מתאר שום דבר יוצא דופן ראוי לציון ועדיין, מתוך הרגל, לכל אורך הספר חיכיתי לרגע שיקרה משהו שייתן לספר את המשמעות הסופית. אולם שני הדברים יוצאי הדופן היחידים שקרו (הפגישה בערב בין כל הדיירים בהם האמא ובעלת הפנסיון ננעלות והגעתו של העגלון) אינם מניעים את העלילה למשהו חדש ומרגש, העלילה חוזרת למקומה הרגיל מיד לאחר מכן. ההסתכלות הפשוטה על האירועים היא הסתכלות פשוטה על החיים, רצף אירועים המתחברים אחד לשני ושלפעמים יש להם השפעה גדולה ולפעמים לא. כפי שהמספר כותב: "אני רושם ומעתיק [...] כדי לשוות בדרך זו צורה מראה העיניים וכדי להבהיר אותו [...] אני עושה לי את הראייה לעיסוק". וייס מממש את האמירה של "לעשות את הראייה לעיסוק" דרך הקולאז'ים, שהוא הכין בעצמו, הנטועים לאורך הספר. אין להם משמעות מיוחדת או תפקיד קריטי בסיפור (לעומת התמונות והציורים המופיעים ב"השלהבת המסתורית של המלכה לואנה" מאת אומברטו אקו), הם פשוט נמצאים, מעלים לתחייה את האירועים המפורטים בצורה גרפית ושונה.

אמנם הספר "צילו של העגלון" אינו מציג עלילה מפותלת ומלאת רבדים, אבל לאחר ההבנה שאפשר ליהנות גם מספרות שאינה טומנת בחובה אירועים היסטוריים מלאי השפעה, אפשר להתרווח בכורסה ולהתמסר לכמה ימים בפנסיון כפרי בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

מימהמו?

הצל של גופו של העגלון/ פטר וייס

תרגום: אילנה המרמן

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016