בין הקבוע למשתנה: שבת / איאן מקיואן

על איאן מקיואן שמעתי וקראתי בכל מיני כתבות, אבל זה הספר הראשון שלו שיוצא לי לקרוא. ברשימת הקריאה הבלתי נגמרת נוצר מצב שהוא תמיד נדחק מטה עד שנשכח. אבל טיול צהריים ברחבי תל אביב וחנות ספרים יד שניה גרמה לכך שבסוף אותו היום מצאתי את עצמי עם הספר "שבת" בראש ערימת הספרים שעל השידה. אז אחרי הרבה זמן, הגעתי לקרוא את איאן מקיואן לאור השמש המחממת של סוף מאי.

העלילה עוקבת אחר יום שבת אחד בחייו של הנרי פרון, נוירוכירורג אנגלי בכיר, המתגורר בשכונה יוקרתיתי בלונדון. הוא נשוי באושר לאהבת חייו, רוזילנד, נהנה מחיי רווחה הכוללים גם סיפוק מקצועי ואישי ומגדל שני ילדים מוכשרים ביותר: הבכור נגן בלוז והשנייה משוררת מעוטרת בתחילת דרכה. הפגנה נגד פלישת ארה"ב לעיראק המתקיימת בהייד פארק הסמוך לביתו ביום שבת המדובר מערערת את סדר יומו המתוכנן בקפידה: אישור כניסה לכביש חסום שניתן לו על ידי שוטר עסוק מוביל לכך שפרון מוצא את עצמו מעורב בתאונה עם פושע אלים. ההתנגשות הזאת, למרות התחושה של פרון כי הצליח לפתור אותה בהצלחה, יוצרת אדוות שפוגשות את פרון לאורך כל השבת עד למפגש הגורלי בסוף היום (שלא אחשוף כדי לא לספיילר).

סדרי עולם משתנים

למרות העלילה הפשוטה כביכול, יום שבת אחד בחייו של רופא מוח, מקיואן עוסק בספר במקום המשתנה של האדם בסדרים פוליטיים ומשפחתיים חדשים. הדמות הראשית, פרון, מנסה להתרגל לעולם החדש שאחרי הפיגוע במגדלי התאומים. "שנות התשעים נראות כמו עשור תמים, ומי היה חושב כך באותו הזמן? [...] המתקפות בניו יורק החישו משבר כלל-עולמי, שאם התמזל מזלנו יידרשו מאה שנים כדי ליישבו". (עמ' 45) העולם החדש שמתגלה אל מול עיניו, הכולל התחזקות של הטרור האסלאמי שלא מפחד להשיג את מטרתו בכל דרך שתהיה אפשרית, מהווה עבורו איום קיומי על החיים שהכיר עד עכשיו. "שנות התשעים נראות כמו עשור תמים, ומי היה חושב כך באותו הזמן? [...] המתקפות בניו יורק החישו משבר כלל-עולמי, שאם התמזל מזלנו יידרשו מאה שנים כדי ליישבו". (עמ' 45) לא לחינם הספר נפתח בהתלבטות של פרון האם מטוס הנוסעים העולה באש שנחת בשדה התעופה הוא מעשה של פיגוע טרור? מה שפעם היה נראה בעיניו כשריפה הנובעת מקצר חשמלי כלשהו נראה היום כמתקפה ישירה על כל מה שהוא מכיר. מקיואן מיטיב להראות לאורך הספר את המורכבות וחוסר האונים של פרון, ובעצם של כל אחד מהקוראים, אל מול כוחות טרור עוצמתיים שאין לנו דרך להמנע מהם. בתוך כך, הוא מערער על אופן ההתמודדות עם איומים אלה כשהפגנה הקוראת למנוע את כניסת ארה"ב לעיראק מעלה אצל פרון את השאלה מה הדרך הנכונה להתמודד: האם מלחמה, מוצדקת ככל שתהיה, תספיק כדי לשלוט במצב או שמא להפך, "הפלישה או הכיבוש יגרמו לתוהו-ובוהו?" (עמ' 89). חוסר היכולת לקבוע צורת התמודדות חד משמעית אל מול איום קונקרטי שיכול לפגוע בכל זמן ובכל מקום משאירים את פרון בסוג של חסך קיומי, הרי האינסטינקט הראשוני של כל אחד מאיתנו שמנסה להתמודד עם איום עתידי הוא להתכונן לכך בצורה טובה ביותר.

מעבר למימד העולמי, מקיואן מעלה שאלות על אופן ההתמודדות כשסדרי העולם שמשתנים מתרחשים במרחב המשפחתי. פרון נמצא בשנות ה- 50 לחייו ומתמודד עם מערכות יחסים המשתנות אל מול עיניו. מצד אחד, הוא מתמודד עם מחלת הדמנציה של אימו, שמחקה לגמרי את האישה שגדל איתה. השינויים שעוברים על אימו מאלצים אותו למצוא דרכים חדשות לתקשר איתה שלא תסב לאף אחד מהם כאב. העמודים בהם מתואר הביקור של פרון אצל אימו מלאים ברגישות ובעדינות, כשהדו-שיח עם האם מלא במשפטים ללא הגיון או מטרה מסויימת, מנותקים מההקשר הריאליסטי והפסימי של הספר. בצורה אירונית, ואני מניחה שמכוונת, הקריאה בעמודים אלה הוותה מעין הפוגה ובריחה מנחמת: "שמתי מיץ בתוך השעון" היא אומרת לו, "כדי שיהיה לח [...] אם יהיה יבש מדי זה שוב יסתלסל. אני אמרתי לו, ואמרתי לו אתה צריך להשקות את זה, אבל הוא לא הסכים להניח לזה". לצד אימו המשתנה, גם ילדיו מציבים בפניו אתגרים לא קלים. הנרי ודייזי, הנמצאים בתחילת שנות ה-20 שלהם, עושים את צעדיהם הראשונים והעצמאיים הן מבחינה אישית והן מבחינת קריירה. פערי הדורות שצצים, ושגורמים לפרון לתהות מתי הם השתנו כל כך, מציבים בפניו מעין מראה שהוא לא תמיד שמח לראות "הוא עדיין לופת אותה בכתפיה, מנסה לאתר מה השתנה בשישה חודשים [...] רוב חייה עכשיו הן מסתורין מבחינתו" (עמ' 214). ועדיין, למרות הפערים, פרון נפעם ומתמלא בגאווה אבהיות כשהוא רואה כיצד הילדים שלו מתבגרים אל מול עיניו, ואף בוחרים בחירות שלא קל לו לראות מהצד.

האושר הוא חמקמק

בנוסף לנושא הפוליטי והמשפחתי מקיואן עוסק בשאלות הנוגעות לאושר של האדם המודרני והשבע מהשפע שעוטף אותו. למרות שפרון הוא נוירוכירורג אמיד ובעל אמצעים, הגישה שלו לאושר היא מורכבת. מצד אחד הוא יודע שכל חייו עבד קשה כדי להגיע למקום שהוא נמצא בו עכשיו, אך מצד שני הוא לא יכול להמנע מלחשוב שהמיקום ההיררכי של כל אחד הוא נטו כתוצאה של מזל עיוור. האמביוולנטיות ורגשות האשמה המלוות את פרון במחשבה על מושג האושר עומדות בניגוד גמור לחזות החיצונית שלו, הכוללת משרה נחשקת, בית בשכונה יוקרתית ומרצדס חדשה בחניה. קל ליפול לקלישאות כשעוסקים באושר (ע"ע משפטי העצמה כגון "האושר נמצא בתוכנו" ודומיהם) אבל מקיואן מצליח לעסוק בחמקמקות הרגש והמושג. באופן אישי, קצת היה לי מוזר שבספר המשתרע על יממה אחת שלמה הדמות הראשית הוגה במושג האושר כל כך הרבה פעמים לאורך היום.

אזהרה: אין לקרוא לפני השינה

הכתיבה של מקיואן היא כובשת. הוא כותב בצורה יוצאת דופן ודורש את מלוא תשומת הלב של הקוראים (זה לא ספר שמתאים לקריאה לילית לפני השינה). התיאורים והמחשבות של פרון המתוארים בספר הם מורכבים, מעוררי מחשבה ולעיתים קרובות כתובים בצורה כל כך מעודנת שכמה וכמה פעמים מצאתי את עצמי מסמנת משפטים ופסקאות שגרמו לי לעצור ולקרוא אותן שוב.כאן המקום להחמיא למתרגמת, אני בטוחה שזאת לא הייתה עבודה קלה לתרגם את הכתיבה של מקיואן ולשמור על המורכבות של המשפטים. בנוסף, למרות העובדה שלאורך הספר יש שימוש נרחב במונחים רפואיים מעולם הנוירוכירורגיה, הקריאה לא הופכת למסובכת, אלא להפך: עולם המושגים הזר איפשר להרחיב את עומד דמותו של פרון.

הדבר היחיד שהקשה על הקריאה היה קצב העלילה. זהו ספר איטי, בעל מקום נרחב להרהורים ומחשבות, מה שלפעמים יוצר את התחושה שפרון הוא דמות איטית במיוחד, ככה שאם אתם מחפשים ספר עלילתי סוחף שישאיר אתכם ערים לתוך הלילה זה לא הספר הנכון. אבל, אם אתם קוראים ספר שיעורר בכם מחשבה זאת תהיה הבחירה המושלמת.

מימהמו?

שבת / איאן מקיואן

תרגום: סמדר מילוא

עם עובד, 2006